אף אחד לא נולד אישה, הם הופכים לאישה.
הביטוי הונצח על ידי הסופרת, האינטלקטואלית, הפילוסופית, המורה, הפעילה ובעיקר פמיניסטית הצרפתייה סימון דה בובואר. אחד מגדולי התיאורטיקנים של תנועה פמיניסטית המודרנית, לצרפתייה הייתה רוח חסרת מנוחה וחוללה מהפכה בסטנדרטים שהוכתבו באותה תקופה, במיוחד ביחס לנשים.
ראה עוד
ביצועי המורים הם גורם מפתח להכלה מלאה של תלמידים...
השכלה פיננסית היא ה'תרופה' הטובה ביותר לחובות כרונית...
אחת מיצירותיו המרכזיות, "המין השני", נחשב למניפסט הנשי הראשון שהציע בסיסים מנוסחים מחדש ליחסים בין גברים לנשים. פעילותו הפוליטית האינטנסיבית בלטה גם בתחומים אחרים, כמו רדיפת יהודים, התערבויות צרפתיות במדינות אסיה ואפריקה, בין היתר.
למד עוד על הדמות ההיסטורית החשובה הזו דרך שלו ביוגרפיה, בְּנִיָה זה מחשבות.
סימון לוסי-ארנסטין-מארי-ברטרנד דה בובואר, שנולדה בפריז ב-1908, סיימה את לימודי הפילוסופיה באוניברסיטת סורבון ב-1929, כשהיא מציגה תזה על לייבניץ. היא למדה במכון Adeline Désir, בית ספר קתולי לבנות, בין השנים 1913-1925. לאחר מכן למד מתמטיקה במכון הקתולי של פריז, ספרות ושפות במכון סן-מארי.
במהלך הכשרתו בפילוסופיה, הוא פגש את ז'אן פול סארטר, איתו שמר על מערכת יחסים במשך כמעט חמישים שנה. בשנות ה-30 וה-40, לימדה סימון בבתי ספר שונים, כולל אוניברסיטת מרסיי, שם שהתה עד 1932. מאוחר יותר הוא עבר דרך רואן וה-Lycée Molière.
נאלץ לברוח מהארץ עם פלישה נאצית בצרפת, חוזר רק בתום הסכסוך. לצד סארטר, הוא היה דמות קלה במפגשים פילוסופיים שבהם השתתפו גם הוגים חשובים אחרים באותה תקופה, כמו מרלו-פונטי וריימונד ארון. הארבעה אפילו הקימו את המגזין Les Temps Modernes או, Os Tempos Modernos, כלי חשוב להפצת האידיאלים שלהם.
סופרת רעבתנית, בבעלותה יצירות מפורסמות, כמו המין השני שהוזכר לעיל (1949), כמו גם האורח (1943), הדם של אחרים (1945), המנדרינים (1954), זיכרונותיה של ילדה מתנהגת היטב (1958), האישה המאוכזבת (1967), זקנה (1970), הכל אמר ונעשה (1972) וטקס הפרידה (1981).
בהם עסק בסוגיות של פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית, בנוסף לניתוחים פוליטיים וספרים אוטוביוגרפיים. גם עבודתו בתנועות חברתיות הייתה יוצאת דופן. מלווה בסארטר, נסע בובואר למדינות כמו ברזיל, קובה וסין, כמו גם לברית המועצות, בסיורים שנערכו בין שנות ה-50 ל-60.
סימון מתה בגיל 78, ב-14 באפריל 1986, כתוצאה מדלקת ריאות. הסופר קבור בבית הקברות מונפרנאס בפריז, ליד ז'אן פול סארטר.
הראשון שלך סֵפֶר, A Convidada, יצא לאור ב-1943, ומביא את הדרמות הקיומיות של אישה שבגיל 30 מוצאת את עצמה מתחבטת בבואו של סטודנט שמאיים לערער את המבנים הזוגיים שלה. שש שנים מאוחר יותר, הוא הוציא את O Segundo Sexo, אחת מיצירותיו האקספרסיביות ביותר.
לספר היו השלכות עולמיות בכך שסימן דור שלם ברעיונות מהפכניים על שחרור מדיכוי נשים והחתירה לעצמאות נשים. המנדרינות, שיצאו לאור ב-1954, מתארות את תוצאות המלחמה בצרפת וזכו בפרס הספרותי הצרפתי "גונקור" ב-1954.
ב"זיכרונותיה של ילדה מתנהגת היטב", סימון מביאה תיאורים על חייה שלה הקשורים לדוגמת הכנסייה ולסטנדרטים של משפחתה. ב"טקס הפרידה", שנכתב ב-1981, סימון מדברת על הרגעים האחרונים של סארטר, מספר על דעיכתו של אדם, אינטלקטואלית, רב עוצמה, הן מנקודת המבט הפיזית והן נַפשִׁי.
לאקזיסטנציאליזם הסארטריאני יש, כאידיאלים, אותנטיות וחירות כחיוניים לאדם, למרות ההשלכות המטרידות שזה עלול להביא. לפי הפילוסופיה, המהות של האדם מונעת מבחירותיו שגם הן ישפיעו על עולמו שלו.
במובן זה, בני אדם אינם צריכים לקבל את הערכים שנכפו על ידי מסורות, כולל הכנסייה, שכן הם אחראים למעשיהם, הערכים, הבחירות והמשמעויות שלהם.
סימון דה בובואר הייתה פעילה אינטנסיבית בלוחמנותה למען פמיניזם ושוויון מגדרי. הפילוסוף ניתח את תהליכי ההיווצרות החברתית בין גברים לנשים, זיהה מנגנונים שבנו היררכיה, ופגעו תמיד באחרונים. מכאן ואילך הוא החל לפתח טיעונים שיובילו לתצורות חברתיות חדשות.
ספרה, המין השני, נחשב לקלאסיקה של התנועה וחושף את תפקידן של נשים בחברה מדכאת המבוססת על שליטה גברית. היצירה דוחה את המסורתיות ואת המוסר הדתי שבתוכם התחנכה. ההשפעה האקזיסטנציאליסטית על אידיאלים פמיניסטיים מצוינת בתזה שלה כי:
"אף אחד לא נולד אישה: אחת הופכת לאישה. שום גורל ביולוגי, נפשי, כלכלי לא מגדיר את הצורה שהנקבה האנושית לובשת בתוך החברה; הציוויליזציה בכללותה היא שמפתחת את תוצר הביניים הזה בין הזכר למסורס שמכשיר את הנקבה".
במילים אחרות, מין ומגדר הם דברים שונים. זה מוקצי הנקודות שנקבעו על ידי החברה. באופן זה, המין מקושר לחוקה הפיזיקלית-כימית בעוד המגדר מקורו בהבניה חברתית. המסקנה היא שכל חברה יצרה דפוסי התנהגות לכל אחת.
שתי נקודות שבהן ניתן לאמת גם את דמותה הפמיניסטית של בובואר הן בסלידה שלה מנישואים ואימהות. סימון חיה עם סארטר במשך רוב חייה. למרות שהפילוסוף, גם הוא, ביקש מאמו להינשא לאביו, זה מעולם לא התממש. היא לא האמינה בנישואים כדרך לבסס אהבה.
הדבר הקרוב ביותר לכך היה חוזה איגוד יציב שעליו חתמו השניים. לדברי הכותבת, נישואים הם מוסד פושט רגל של החברה המודרנית שאילץ נשים להקדיש את כל חייהן לבעל. האימהות, בתורה, תהיה סוג של עבדות, שכן בגללה האישה תהיה מחויבת להתחתן, להביא ילדים לעולם ולדאוג לבית.
סימון הגנה על האוטונומיה של נשים כך שלכל אחת יהיה החופש לבנות את האישיות שלה. כפי שמציינת המחבר, אין זה תלוי באדם או במדינה להכתיב כיצד עליה להתנהג. כשהיא מביאה את דבריה למאבקי הנשים הנוכחיים, האישה חייבת להילחם בסטנדרטיזציה של התנהגות או באבסורד של האשמתה בתוקפנות שספגה בגלל הבגדים שהיא לובשת.
לא פלא, סימון היא אחת הכותבות החשובות ביותר של תנועות חברתיות עכשוויות, בדגש על פמיניסטיות ו-LGBTI. שניהם עובדים עם חופש בנייה והכרה בזהויות. החופש, זה, קשור ישירות לאקיסטנציאליזם.
