הרפואה הקובנית היא אסמכתא עולמית לאיכות וזה ידוע על ידי כל המתעניינים באזור. מה שמעטים יודעים הוא שהאוניברסיטאות באי הקריבי מושכות קהל קצת לא צפוי: סטודנטים מצפון אמריקה. באמצעות הקלות של מלגות, שחורים ולטיניים מהדוד סם הולכים להוואנה במטרה להשתתף בסיום לימודיהם בלי להצטייד בחובות סטודנטים.
התמריץ ניתן על ידי בית הספר לרפואה באמריקה הלטינית, ELAM. נוסד ב-1999, המוסד מציע חינוך חינם לבני נוער מוחלשים ממדינות עניות בקריביים ובמרכז אמריקה שנפגעו מהוריקנים ז'ורז' ומיץ'. נכון להיום, סטודנטים שנולדו ביותר מ-124 מדינות הם חלק מקבוצת הסטודנטים של הארגון. השותפות עם ארצות הברית החלה בשנת 2001, בתקופת ממשלתו של פידל קסטרו.
ראה עוד
IBGE פותחת 148 משרות פנויות עבור סוכן מחקר מפקד האוכלוסין; תראה איך…
פורסם חוק הקובע את 'התוכנית לרכישת...
הכל התחיל בביקור של חברי קונגרס אמריקאים שחורים מהשדולה השחורה של הקונגרס בקובה. אז דיווחו המנהיגים כי חסר רופאים באזורים המאוכלסים במיעוטים ובתגובה הציע מנהיג קובה מלגות לסטודנטים בעלי הכנסה נמוכה. מכאן ואילך, הקרן הבין-דתית לארגון הקהילה (IFCO) הפכה להיות אחראית על הבחירה, באישור ELAM.
מספר הבקשות הממוצע הוא 150, אך רק 30 חלות בפועל. מתוכם, עשרה נשלחים לקובה. הקורס נמשך שש שנים, שנתיים יותר מאשר בארצות הברית שם, אגב, הוא מוצע כתואר בוגר. בנוסף לזמן המוקדש לסיום הלימודים, ישנה שנה נוספת המוקדשת לשיעורי הכנה המתמקדים בלימוד ספרדית ומדעים.
באשר למלגה, זה כולל לינה במעונות, שלוש ארוחות ביום המוצעות בקפיטריה בקמפוס וכן תלבושת אחידה, ספרים בשפת המקום וסיוע כספי חודשי. כ-170 רופאים בצפון אמריקה כבר סיימו את לימודיהם ב-ELAM, בתמורה לכך שהם מחויבים לעבוד באזורים חסרי שירותים רפואיים כשיחזרו לארצות הברית.
שני גורמים גורמים לתדהמה מסוימת כשמדברים על צפון אמריקאים שלומדים רפואה בקובה. הראשון הוא המתיחות הפוליטית בין שתי המדינות. עם זאת, הסטודנטים טוענים כי הנושא נותר בחוץ בכל הנוגע ללימודים. השנייה היא לחשוב מה גורם לסטודנטים לעזוב מדינה עשירה כדי להשתתף בתכנית המיועדת לסטודנטים בעלי הכנסה נמוכה.
התשובה לשאלה זו נמצאת בסטטיסטיקה. בארצות הברית, קורס רפואי עולה בממוצע בין 200,000 ל-300,000 דולר. רוב הסטודנטים באמריקה הלטינית והשחורים במדינה אינם יכולים לעמוד בעלויות אלו. עד כדי כך שהם חלק מ-6% בלבד מהסטודנטים הרשומים. כאשר מנתחים את קהל הסטודנטים של ELAM, 47% מהבוגרים האמריקאים הם שחורים ו-29% הם לטיניים.
במהלך תהליך הקבלה, סטודנטים בצפון אמריקה מקבלים מידע על מאפיינים מקומיים, כגון לינה פשוטה וקשיים בגישה לאינטרנט ואספקת החשמל. עם זאת, נקודה שמפתיעה את התלמידים היא שיטת החינוך שמטרתה אינטראקציה עם חולים ומניעה. סרפומה ספא-בואקיה, בוגרת ELAM, מדווחת כי נוצר קשר מתחילת הקורס.
בראיון ל-BBC אומר הרופא שבארצות הברית משתמשים בשחקנים בבתי ספר כדי לייצג חולים. בקובה, בשיעור הראשון, התלמידים לומדים איך נותנים זריקות והכל נלמד ישירות במרפאות. מליסה ברבר, גם היא בוגרת ELAM, מדגישה את האופי הקהילתי של המערכת הרפואית הקובנית. הצעירה מתארת שכל צוות אחראי על אזור גיאוגרפי מסוים.
רופאים ואחיות מקיימים בו קשר ישיר עם דייריו, מכירים אותו לעומק ועורכים ביקורים מבית לבית. כך, אנשי מקצוע מסוגלים לבצע אבחון המתחשב במרכיבים פסיכולוגיים, חברתיים וביולוגיים. אם המצב מצריך טיפול מיוחד, המטופל מופנה למרפאות המצוידות בכל ההתמחויות.
שוב, המערכת מושווה לזו של צפון אמריקה. שני הרופאים זוכרים שבארצות הברית, לחולים רבים אין אפילו ביטוח בריאות. לכן, ייעוץ רפואי נעשה כאשר המקרה מצריך דחיפות וכבר אין זמן למניעה.
כאשר הם חוזרים לארץ מולדתם, רופאים שהוכשרו בקובה חייבים לעבור בחינות קודמות וגם לעבור את תוכנית התושבות הרפואית. רובם עובדים בטיפול ראשוני, תחום שחסר בו רופאים בארצות הברית. בכך, הם ממלאים תפקיד מהותי בהפחתת תמותת ילדים ובעיות אחרות האופייניות לחלקים עניים באוכלוסייה.
אחד הקשיים הגדולים ביותר שדווחו על ידי בוגרים טריים הוא הזמן המבלה עם מטופלים. בקובה מתרגלים לשירות ארוך בזמן שהם נמצאים על אדמת ארה"ב, הייעוץ נמשך בממוצע 15 דקות. סרפומה מתוודה שההרגל מתסכל כי הוא מרגיש צורך לדעת יותר על המטופל. היא גם טוענת שקיבלה הכשרה מועטה במקרים נפוצים יותר בארצות הברית.
כדוגמאות, היא מביאה מצבי חירום הקשורים למנת יתר ולפצעי ירי, שכיחים פחות באי הקריבי. קיים הבדל נוסף בין שתי המערכות, הפעם קשור לשימוש בהדמיה ובבדיקות מעבדה. בארה"ב, היישום שלהם גדול יותר מאשר בקובה, שם, ברוב המקרים, הם מומלצים כהשלמה לאבחון הראשוני.
בכל מקרה, אנשי מקצוע שהוכשרו במדינות אחרות מזהירים שאין סיבה לחשוד בהכנה הנרכשת בסיום הלימודים. ראיונות של BBC מציינים שגם עם המנטליות הזו, המציאות של הרופאים בקובה שונה. שם, הם מוזמנים מאוד בקהילות, כולל להגיע למקום שבו אנשי מקצוע ממדינות אחרות לא מגיעים.
