הכותב הוא העיתונאי אדוארדו יוז גליאנו היה נגן כלי הקשה ליברטריאני אורוגוואי גדול בספרות הברזילאית, הוא יצר יותר מארבעים יצירות בעלות התייחסות ספרותית נהדרת, שלו ספרים מבוססים על הזכות לשקף ולהרגיש ויש להם תערובות של חזית עיתונאית, ז'אנרים אורתודוכסים, מציאות פוליטית, סיפורת ו כַּתָבָה.
אינדקס
אדוארדו ז'רמן מריה יוז, שמו של הכותב, נולד במונטווידאו, אורוגוואי, ב -3 בספטמבר 1940. גרמן העדיף רק להחתים את אדוארדו גליאנו, כדי להפוך את הזיהוי והחתימה שלו ביצירותיו הספרותיות לפרקטיות יותר. אדוארדו הגיע ממשפחה שחיו בה כלכלה יציבה והייתה דתית ביותר.
הסופר תמיד חלם מספר רב של חלומות במהלך חייו, במיוחד בילדותו, ביניהם הרצון להיות שחקן של כדורגל, אבל עם הזמן הוא הבין שזה לא ממש מה שהוא מדמיין, בתקופה מסוימת הוא כתב הרבה על נושא. כבר בשנות העשרה שלו, בגיל 14, הפיק ציור סולידריות לעיתון "אל סול", העיתון שמח על מיומנותו של אדוארדו כדי לצייר ונתן לו את תפקיד הקריקטוריסט, העיתון היה חלק מהמפלגה הסוציאליסטית, בנוסף, גליאנו היה מוכן לעשות מגוון פעילויות, כגון מגיד בנק ו כַּתבָנִית.
בגיל ההתבגרות הסופר סבל מכמה משברים קיומיים, ובגיל 19 ניסה להתאבד, הוא מעולם לא הסביר את הסיבות למעשה כזה, העובדה היא שהסופר נכנס לתרדמת והפך מאושפז ימים לאחר אירוע זה, אדוארדו פקח את עיניו למציאותו ולרצונותיו, והחל להכיר את עצמו כאדוארדו גליאנו, ובכך אפשר לו לגלות חדש בדרכים ואפשרויות, ביורנאל מארצ'ה הוא ראה את התקווה לעסוק בספרות אחת ולתמיד, והחל לכתוב בעיתון, בהיותו בית ספר למידה אמיתי בתחילת דרכו. בְּנִיָה.
בחיים הסנטימנטליים, גליאנו ניהל מערכות יחסים, במערכות יחסים אלה היו לו 3 ילדים, במשך זמן מה הוא הכיר את אשתו במנגל, אדם שבילה 40 שנה מחייה, שנקרא הלנה, פגש את הלנה בתוך הכאוס שהיה ארגנטינה, כפי שנראה ב לעקוב אחר.
במהלך חייו הוא נרדף רבות על ידי המשטר הצבאי האורוגוואי, בעיקר משום שפרסם את ספרו של ההצלחה הגדולה ביותר בכל הקריירה הספרותית שלו "הוורידים הפתוחים של אמריקה הלטינית" (1971), העבודה מתארת ומתייחסת ל שמאלה. כבר בשנת 1973 הוא נעצר מול תרחיש ההפיכה הצבאית בארצו, לאור האירועים הללו אדוארדו הוגלה לארגנטינה, שם השיק בינתיים את כתב העת לסגנון תרבות שנקרא "מַשׁבֵּר". למרבה הצער, מדינת ארגנטינה סבלה גם מהתקפות צבאיות לנוכח הדיקטטורה של 1976, גליאנו הבין שהוא כבר לא יכול להישאר שם, ופגש את אשתו הלנה, כאמור.
עם הרדיפה ביצירותיהם הספרותיות, ספרים נאסרו ביותר באורוגוואי, ארגנטינה וצ'ילה, אל מול עובדה זו, גליאנו יצא לגלות לספרד, ובמדינה זו כתב את טרילוגיית זיכרונות האש שלו. (1982). גליאנו הראה את כל ההתמדה, הנחישות ובעיקר בגלל שכתב את היצירה הזו על פיסות בד מפיות.
לבסוף חזר גליאנו לאורוגוואי, עיר הולדתו, בשנת 1985, כשהקים את העיתון דאז שנקרא "ברכה", הוא נהג לפקוד את בית הקפה ברסיליירו לעתים קרובות מאוד, מקום שרבים משוררים נהגו ללכת לדון ביצירותיו ולשתות קפה טוב, סקרנות מבריקה, היא שהממסד מוכר בימינו קפה לכבודו, שנקרא "קפה גליאנו".
גליאנו תמיד אהב להיות מעורב בנושאים ותנועות פוליטיות, עד כדי כך שבשנת 2004 הוא היה חלק מקבוצות פוליטיות ואנשי רוח שמאלים באותה תקופה.
עבודות עיקריות:
למרבה הצער, מורשת גדולה להיסטוריה ספרותית מותירה את מעריציה וקוראיה נאמנים יותר, ב- 13 באפריל 2015, גליאנו מת, אותו פנים ובעיות בריאותיות גדולות, ובשנת 2007 רופאים זיהו סרטן ריאות חמור, עם עובדה זו שמצבו הבריאותי רק הידרדר, ונראה פחות ופחות על ידי פּוּמְבֵּי. גליאנו השאיר אותנו עם גיל 74 בלבד, והשאיר היסטוריה של התנגדות, אידיאלים פוליטיים והתמדה.
"אנו חיים בתרבות ההופעה המלאה: חוזה הנישואין חשוב יותר מאהבה, ההלוויה יותר מהמתים, הבגדים יותר מהגוף, והמיסה יותר מאלוהים."
"באמריקה הלטינית חופש הביטוי מורכב מהזכות למלמל ברדיו או בעיתונים מסוימים עם תפוצה מועטה. המשטרה לא צריכה לאסור ספרים: המחירים כבר אוסרים עליהם. "
"לא משנה מאיפה באתי, אלא לאן אני רוצה להגיע."
"המערכת, שלא נותנת אוכל וגם לא נותנת לאהבה: היא מגנה רבים רעב ללחם ורבים אחרים לרעב לחיבוקים."
מאמרים אחרים:
הירשם לרשימת הדוא"ל שלנו וקבל מידע מעניין ועדכונים בתיבת הדואר הנכנס שלך
תודה על ההרשמה.
