פעילות פרשנות טקסט, שהוצעה לתלמידים בשנה השמינית או התשיעית בבית הספר היסודי, עם שאלות המבוססות על הטקסט "א דוידא".
פעילות זו בשפה הפורטוגזית זמינה להורדה בתבנית Word הניתנת לעריכה, מוכנה להדפסה ב- PDF וגם הפעילות שהושלמה.
הורד פעילות פורטוגזית זו בכתובת:
בית ספר: תאריך:
פרופ 'פרופ': מחלקה:
שֵׁם:
האישה המטורפת גרה בקוטג 'במרכז הגן החבוט. והרחוב ירד לנחל, שם נהגו הנערים להתרחץ. (...) שלושת הנערים ירדו מוקדם בבוקר לרחוץ ולתפוס את הציפור. רק מתוך כוונה זו. אבל זה הרגיש טוב ללכת ליד האישה המטורפת ולקנטר אותה. אמהות אמרו ההפך: שזה נורא, מעט חטאים יהיו גדולים יותר. אנחנו חייבים לרחם על אנשים משוגעים, כי הם לא נהנים מהיתרונות שאנו, השפויים, הוענקו לנו. (...) היה ידוע בצורה מבלבלת שהמשוגעת הייתה ילדה בדיוק כמו האחרות בתקופה המרוחקת שלה (היא הייתה מעל גיל 60, והטירוף והגיל, יחד, דאגו לגופה). הסיפור התנהל, עם וריאציות, שהיא התארסה לחקלאי, והחתונה הייתה מסיבה ענקית; אבל בליל הכלולות מאוד האיש דחה אותה, אלוהים יודע מדוע. בעלה קם נורא והרחיק אותה בחום לריב; הוא התגלגל במדרגות, שבר עצמות, התרסק. השניים מעולם לא התראו שוב. אחרים אמרו כי אביה, ולא בעלה, גירש אותה, והם הסבירו שבבוקר אחד הזקן חש במרירות אחרת בקפה שלו, הוא שהיה כסף גדול וזה עלה למות (...) בכל מקרה, האנשים הגדולים לא סיפרו את הסיפור נכון, והבנים עיוותו את מַעֲשִׂיָה. על ידי כולם נענתה, היא הסתגרה בקוטג 'הזה בדרך לנחל, ובסופו של דבר איבדה את הראש. הוא איבד את כל מערכות היחסים בעבר. לאף אחד לא היה לב לבקר אותה. (...) לפעמים אישה שחורה זקנה הייתה מסתערת, עם מקטרתה וסבלנותה מנומסת בשבי, ושם הייתה נשארת חודשיים-שלושה ומבשלת. לבסוף, האישה המטורפת הסיטה אותה משם. והרי אף משרתת לא רצתה לשרת אותה. ללכת לחיות עם המשוגעת, לבקש מהמשוגעת ברכה, לארוחת ערב בבית המשוגעת, הפך בעיר לביטויים של עונש וסמלי לעג. (...) וכך, דורות רצופים של ילדים עברו דרך הדלת, תקעו בזהירות את חלון החלון וחרצו אבן. בהתחלה, כעונש צודק. אחר כך, להנאה. אנשים רגישים קוננו על העובדה, הציעו למצוא דרך לאשפז את האישה המטורפת. אבל איך? המקלט היה רחוק, הקרובים לא התעניינו. ואז - הוסבר לזר שעלול למצוא את המצב מוזר - לכל עיר יש את המטורפים שלה; כמעט בכל משפחה יש אותם. (...) הנערים לקחו אבני ברזל שטוחות ונכנסו לתפקידם. כל אחד מהם היה משחק בתורו, עם הפסקות להתבוננות בתוצאה. הבוס שמר מטרה שאפתנית: הארובה. (...) נראה שהאשת המטורפת לא שמה לב לתוקפנות, הבית לא הגיב. ואז השלישי בקבוצה, ב -11 שנותיו, הרגיש מלא אומץ והחליט לפלוש לגן. (...) הילד דחף את השער: הוא נפתח. (..) הוא היה הראשון שנכנס לגן (...) הוא גבה מעט והסתכל ברחוב: חבריו נעלמו. או שהם באמת מיהרו, או שהם רצו לראות כמה רחוק אומץ ליבו, לבד בבית המשוגעת. שתו קפה עם הילדה המטורפת. ארוחת ערב בבית האישה המטורפת. אבל האם היא הייתה מטורפת? (...) הילד עשה את דרכו בין רגלי הרהיטים וזרועות הרהיטים, הסתובב כאן והתנגש קדימה. החדר היה קטן והתאים כל כך הרבה. מאחורי המסה של הפסנתר, המונחת בפינה, הייתה המיטה. ובזה, חזה מורם, האישה המטורפת מתחה את פניה קדימה, חוקרת את השמועה החריגה. הילד לא הועיל לרצות לברוח או להסתתר. והוא היה נחוש לדעת הכל על אותו בית. לכל השאר, האישה המטורפת לא הראתה סימני מלחמה. הוא פשוט הרים את ידיו לגובה העיניים, כאילו כדי להגן עליהם מפני אבן. הוא הביט בה בעניין. (...) ואיזה קטן! הגוף מתחת לסיפון יצר עלייה זעירה. זעיר, כהה, המלוכלך שהזמן משקע על העור ומכתים אותו. ונראה שהוא פוחד. (...) הילד חייך באכזבה, לא יודע מה לעשות. ואז האישה המטורפת התרוממה עוד קצת, מתחזקת על מרפקיה. פיה התעוות, פלט צליל מעורפל וביישן. כשהילד לא זז, הצליל הלא ברור שורטט שוב. הוא התרשם שזו לא קללה, זה הרגיש כמו שיחה. הוא נמשך לאישה המטורפת, וכל הרצון לטפל בה התפוגג. זה היה ערעור, כן, והאצבעות, שנעו בצורה מביכה, אישרו את זה. (...) אולי הוא ביקש מים. המורינגה הייתה על השולחן - שקטה, בין זכוכית לנייר. הוא מילא את הכוס חצי מלאה, הושיט אותה החוצה. נראה שהאשה המטורפת מאשרת בראשה, וידיה רצו להחזיק אותן לבד, אבל הילד היה צריך לעזור לה לשתות. היא עשתה הכל באופן טבעי, והיא כבר לא זכרה למה נכנסה לשם, וגם לא שמרה על כל סוג של סלידה מהאישה המטורפת. עצם הרעיון להיות משוגע נעלם. בחדר הייתה אישה זקנה שצמאה ואולי גוססת. הוא מעולם לא ראה מישהו מת, הוריו היו מסיעים אותו אם יש אדם גוסס בבית. אבל זה חייב להיות איך שאנשים מתים. תחושת אחריות באה עליו. בגמלוניות, הוא ניסה להניח את ראשו לנוח על הכרית. השרירים הנוקשים של האישה לא עזרו. הוא נאלץ לחבק את כתפיה - בשאט נפש - ולבסוף הצליח להניח אותה במצב רך. (...) מים לא יכולים להיות, אולי תרופה... (...) זה יהיה המקרה אולי להתקשר למישהו. (...) ופחדתי שהיא תמות בנטישה מוחלטת, כמו אף אחד בעולם. הוא חייב למות. (...) הוא מעד מעל הרהיטים, גרר במאמץ את הארון הכבד מהחלון, פירק את הווילון, והאור פלש למחסן שבו האישה מת. באוויר דק הגיעה החלטה. לא הייתי משאיר את האישה להתקשר לאף אחד. הוא ידע שהוא לא יכול לעשות דבר כדי לעזור לה חוץ מלשבת על קצה המיטה, לקחת את ידיה ולחכות למה שיקרה.
קרלוס דרומונד דה אנדרדה ב: סיפורי החניך. מְעוּבָּד.
1) תאר מה היה ההרגל של הילדים בעיר ביחס לאי דוידא?
2) מהן שתי הגרסאות שסיפרו האוכלוסייה בנוגע לחייו של דוידא?
3) מה עלה בגורלה של א דואידה לאחר שהיא הסתגרה בקוטג ', השביל בשביל הנחל?
4) מהם ביטויי הענישה או הלעג השתמשו האנשים בעיר בה התגורר א דוידה?
5) מדוע אנשים מהעיר או מבני המשפחה לא שמו את דוידא במקום מתאים?
6) מה הייתה ההצדקה ששימשה אוכלוסיית העיר כשהגיע גורם מבחוץ שעלול למצוא את המצב מוזר? האם אתה מסכים עם הצהרות אלה? לְהַצְדִיק.
7) לאחר שהניסיון לזרוק אבנים בארובה לא הניב תוצאות, מה קרה לבנים? דווח על העובדות:
8) לאחר שפרצתי לבית דוידא, ספר מה קרה לילד ולבעל הבית? האם תיאור קצר של עמדותיו ושל האישה מאותו הרגע?
9) לאחר מגע עם האישה, דווח על איזו תחושה עלתה על הילד? ואז דווח על תוצאות הסיפור.
10) דווח על מה שהרגשת כשקראת סיפור זה
מאת רוזיאן פרננדס סילבה - בוגרת אותיות
בְּ תשובות נמצאים בקישור מעל הכותרת.
דווח על מודעה זו