במאה ה-19, השטח הסיני נשלט והתחלק ביניהם מעצמות אירופאיות גדולות: צרפת, בריטניה, גרמניה, בלגיה ואפילו השכנה האסייתית יפן חלקו את חרסינה בתחומי השפעה מתוך כוונה להרחיב את שווקי הצריכה שלה ולכבוש חומרי גלם וכוח עבודה זול לתיעוש צומח.
ראה עוד
ביצועי המורים הם גורם מפתח להכלה מלאה של תלמידים...
השכלה פיננסית היא ה'תרופה' הטובה ביותר לחובות כרונית...
לפני פלישת המעצמות הללו, המדינה הונהגה על ידי שושלת מנצ'ו והיה לו ארגון פוליטי מוגדר היטב, שהיה דוגמה לפיתוח עבור מדינות אסיה אחרות.
פרק זה בהיסטוריה העולמית יזכה לכינוי ניאוקולוניאליזם ובניגוד לקולוניאליזם שהתבצע במהלך המאות ה-16 וה-17, המתיישבים חיפשו הפעם משאבים כדי לספק את התעשיות שלהם. אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית היו המטרות העיקריות של הכובשים, מחלוקות על שטחים ביבשות אלו יצרו מתח בינלאומי גדול.
שלא כמו יבשות אמריקה הלטינית ואסיה, בתחילת המאה ה-19 היה ביבשת אפריקה ארגון פוליטי-חברתי בראשות מערכת שבטית. הניאו-קולוניזציה של אמריקה הלטינית התרחשה באמצעות השקעת הון זר, שהגבירה את תלותן של מדינות בה כלכלת אירופה וצפון אמריקה, בעוד באסיה ובאפריקה ההתפשטות האימפריאליסטית הסתמכה גם על התערבות צבאית באזורים שלטו.
התערבותן של המעצמות האימפריאליסטיות העצימה את המתחים החברתיים בתוך האזורים הנשלטים, בסין חלק גדול של האוכלוסייה שחיה באומללות מוחלטת במודל כלכלי דומה מאוד לזה ששרר באירופה בימי הביניים, פֵאוֹדָלִיוּת. 90% מהקרקעות נצברו בידי בעלי קרקעות גדולים, בזמן שהאוכלוסייה עבדה בה קבוצות לאומניות של משטר צמית החלו להתארגן בניסיון לגרש את זרים.
מלחמת המתאגרפים בסוף המאה ה-19 היא דוגמה לאי שביעות הרצון של האוכלוסייה, המתאגרפים כפי שהתפרסמו האשימו את הזרים במצב העוני שבו חיו. היכן שחיו הסינים הרגה התנועה כמאתיים ושלושים איש ממקומות שונים באירופה, מה שהוביל את המעצמות הגדולות לארגן צבא חזק כדי לשים קץ מֶרֶד.
עליונותו של האויב גרמה למותם של אלפי מורדים ולהיחלשות המלוכה הסינית. לאחר מרד הבוקסר, סין הפכה לרפובליקה, אך הממשלה החדשה לא הצליחה לפתור את הבעיות החברתיות של המדינה.
באוקטובר 1949 ה קומוניסטים המאורגן במפלגה הקומוניסטית הסינית ינצל את חוסר הארגון החברתי והיחלשות המפלגה הלאומית, הקוומיטאנג כדי להתחיל את המהפכה הסוציאליסטית בסין. בהשראת המהפכה הקומוניסטית שהתרחשה בברית המועצות, ב-1 באוקטובר 1949, הצליחו הסינים להגשים את חלום המהפכה.
הרפובליקה העממית של סין תהיה נשלטת מעתה על ידי מאו דזה-דונג המנהיג העליון של המפלגה הקומוניסטית הסינית. המדינה תהפוך למעצמה סוציאליסטית גדולה, שנייה רק לכוחן של ארצות הברית וברית המועצות, אולם המדיניות הכלכלית שננקטה מאת מאו "הקפיצה הגדולה" המבוססת על תיעוש ומזוהה עם קולקטיביזציה אגררית תהיה כישלון גדול, שהוביל להיחלשות המנהיג קוֹמוּנִיסט.
אך למרות כוחו מוגבל מאו המשיך להשפיע רבות במדינה. בשנות השישים, בתהליך המכונה מהפכת התרבות הסינית, שיימשך עד ה מותו של מאו ב-1976, הקומוניסטים ניסו לחסל כל סוג של התערבות מערבית במדינה חרסינה. אלפי אנשים מתו בעשר השנים של מהפכת התרבות.
עם מותו של מאו-צה טונג, השליטים שירשו אותו יחלו בניסיון לכלול את סין מודל של הכלכלה הליברלית (מבלי להשאיר בצד את ריכוזיות הכוח בידי המפלגה הקומוניסטית סִינִית). סין בתקופה זו הופכת ליצואנית גדולה של מזון, יצירת אזורים כלכליים יפנה מקום להשקעות זרות ולהקמת תעשיות מכוונות יְצוּא.
החקלאים הקטנים הורשו לשווק באופן חופשי את מוצריהם, אך כל זה לא הצליח לחסל את העוני העצום שהותקן בארץ ואת חוסר שביעות הרצון של האוכלוסייה. כשהמדינה התחדשה והתקדמה לעבר פיתוח כלכלי וטכנולוגי שעתיד לשנות סין באחת המעצמות הגדולות של שנות ה-2000, אי השוויון החברתי המשיך לגדול ברמות מדאיג.
שיא חוסר שביעות הרצון העממי בסין התרחש בשנת 1989 בין החמישה עשר באפריל לרביעי ביוני, כאשר אלפי סטודנטים, איכרים, אינטלקטואלים וקבוצות עובדים יצאו לרחובות כדי למחות נגד השחיתות, האבטלה והאינפלציה, שהטרידו את המדינה אפילו עם הפתיחה חסכוני. המתח בין ראשי הממשלה היה גבוה, המשבר הותקן, מנהיגי המפלגה הקומוניסטית ניסו לשווא לנהל משא ומתן עם המפגינים.
המתח היה גבוה ברחובות בשל האיום המתמיד של התערבות צבאית נגד הקבוצות המפגינות, למרות זאת אקלים של פחד, יותר ויותר אנשים הצטרפו לתנועה ורבים לא האמינו באפשרות להתקפה על ידי צָבָא. ההפגנות זכו להשלכות לאומיות ובינלאומיות עצומות, התנועה תתפשט בקרוב לשלושים וחמש ערים סיניות.
ביום הרביעי ביוני 1989 אלפי התלמידים שהיו חלק מהתנועה נאספו ב כיכר טיאננמן בבייג'ינג (Tian An Men), החיילים המקיפים את הכיכר נערכו למלחמה של ממש, עם טנקים וארסנל נשק ענק.
שרשרת אנושית נוצרה בניסיון לעצור את החיילים מלתקוף, אך ללא הועיל. ההוראה שניתנה לצבא הייתה לירות על התלמידים הלא חמושים, חלקם ברחו ואחרים נשארו להגיב בגבורה, ההתנגדות נמשכה יותר מעשרים ואחת שעות.
לפי הנתונים שהציגה הממשלה רק שלוש מאות בני אדם נהרגו, אבל העיתונות הבינלאומית אלפיים ושש מאות בני אדם נרצחו. גופות רבות נשרפו ממש שם בכיכר, מה שעירער הערכה נכונה של מספר ההרוגים האמיתי.
רופאים בבתי החולים שבהם נלקחו הגופות והפצועים מדברים על אלפיים הרוגים וסטודנטים באוניברסיטה גינו את היעלמותם של אלפיים עמיתים. לאחר התנועה הורתה הממשלה על מותם של כל מנהיגי המרד. גם היום ה טבח השלום השמימי משמש כדוגמה כדי להמחיש את האכזריות שבה ניהלו רבים ממנהיגי ההיסטוריה הגדולים ביותר את שלטונם.
לורנה קסטרו אלבס
בוגר לימודי היסטוריה ופדגוגיה
